הארי פוטר בין טראומה לסכיזופרניה: קריאה קלינית־סימבולית בגביע האש

בשנים האחרונות הפך הארי פוטר לא רק לדמות אהובה על דורות של קוראים, אלא גם לנושא למחקרים ופרשנויות מעולמות הטיפול. ברובם, מוצג הארי כנער טראומטי – יתום, מוזנח, שנאבק להתגבר על העבר שלו. אך במאמר זה אני מבקש להציע קריאה אחרת: לא כעוד סיפור של פוסט־טראומה, אלא כמשל על קריסה פסיכוטית.

הקריאה מתמקדת בספר הרביעי, "הארי פוטר וגביע האש", בו הארי נזרק אל תוך סדרת אתגרים שמרחיקים אותו מהעולם החברתי, מעמיקים את תחושת הבדידות שלו, ומובילים אותו למפגש עם מוות, עם קול רודף מבפנים, ועם חוויה של רדיפה גוברת. דרך עיון במוטיבים המרכזיים – הדרקון, המים, המבוך – מתבהר מסע פנימי: מפגש עם חרדה ראשונית, שקיעה אל תוך חוויה חסרת כיוון, ולבסוף קריסה מוחלטת אל תוך עולם צֵלי שבו המציאות מתמוססת.

המבוך, כפי שהוא מתואר בסיום הספר, איננו רק זירת פעולה מותחת, אלא ייצוג של מצב נפשי: מרחב שאמור להוביל לטרנספורמציה, אך במקום זאת קורס פנימה. המושג היונגיאני של "הצל" עוזר להבין את עוצמת ההתמודדות: תכנים מודרים ולא מעובדים פולשים לתודעה ומאיימים לפרק אותה. אצל הארי, הדמות של וולדמורט כבר אינה רק אויב חיצוני, אלא ייצוג פנימי, בלתי ניתן להפרדה מהעצמי.

המאמר מבקש להציע אבחנה מבדלת: לא כל סבל הוא טראומטי. לעיתים, הניסיון לפרש כל התפרקות כתוצאה של טראומה עלול לטשטש תהליכים אחרים – עמוקים יותר, קשים יותר להבנה – שקשורים בפירוק של גבולות האני ולא רק בתגובה לאירוע עבר. כשם שהטיפול בפוסט־טראומה מחפש נרטיב, עיבוד, והפיכת כאב לזיכרון, הרי שבמפגש עם פסיכוזה לעיתים אין עוד נרטיב. יש רק ניסיון לשרוד בתוך מציאות שהתפרקה.

באמצעות תיאור מקרה פיקטיבי של הארי כאילו היה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית, מוצג המהלך הנפשי של התדרדרות, התארגנות דלוזיונלית, והניסיון (לעיתים נואש) למצוא אחיזה. המטפלת שמצליחה להיכנס אל עולמו, אינה זו שמפרשת או מתקנת – אלא זו שמסוגלת להישאר. להחזיק. לעמוד עד לצד מי שלא מחזיק את עצמו.

בסופו של דבר, הארי פוטר מזמין אותנו לא רק לעולם של קסם ופנטזיה – אלא גם לעולם של קריאה מחודשת בסבל. כזו שמכירה גם במצבים שאין להם מילים, שאין להם היגיון, אבל יש להם משמעות. בין אם דרך סיפור, בין אם דרך גוף, ובין אם דרך קשר – גם בתוך מבוך מתמוטט, לעיתים נותר חוט דק שאפשר להיאחז בו.